אברהם (אייב) הנרי פוקסמן הוא אחד מגדולי המנהיגים היהודים בעת הנוכחית. הוא כיהן עד 2015 כמנהל הלאומי של הליגה נגד השמצה (ADL) ומכהן כיום כראש המחקר לחקר אנטישמיות במוזיאון המורשת היהודית במנהטן. בנוסף, הוא חבר האסיפה הכללית של סיינסאברוד. פוקסמן זכה בהוקרות ובפרסים רבים. בין היתר, קיבל תואר ד"ר לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן, אוניברסיטת סופיה והישיבה יוניברסיטי
מימין: אייב והוריו בוילנה, לאחר המלחמה. משמאל: אייב והמטפלת שגידלה אותו כבנה בתקופת המלחמה
אברהם פוקסמן נולד ב – 1940 בברנוביץ', בלארוס, חודשים ספורים אחרי שהעיר נלקחה מפולין. כשהגרמנים הכניסו את היהודים לגטו, אמו הצליחה למסור אותו למטפלת הקתולית שלו, ברוניסלבה קורפי, שגידלה אותו כאילו היה בנה. במהלך ארבע שנים, הוא גדל כקתולי אדוק לכל דבר. הוריו, שרדו את המלחמה בנס ובסופה, לאחר מספר מאבקים משפטיים על האפוטרופסות החוקית עליו, הוא הושב לחזקת הוריו והם התאחדו מחדש.
הוריו לקחו אותו למחנה עקורים ומשם לארה"ב. הוא למד בישיבה דפלטבוש בברוקלין, ובהמשך סיים לימודי תואר ראשון במדע המדינה ובמשפטים. הוא חיבר עבודה לתואר מוסמך בביהמ"ד לרבנים באמריקה ובכלכלה בינלאומית בניו סקול.
לקראת יום השואה, החל ביום שלישי הקרוב, אנו מביאים את דבריו של ד"ר פוקסמן על זיכרון השואה בימינו:
"כשאנחנו מדברים על השואה כיום, אנחנו מדברים על זיכרון. יש משהו משותף לניצולים ובשנים האחרונות גם לדור השני – החשש שלא יהיה זיכרון. כשהייתי בקולג', כתבתי עבודת גמר לתואר הראשון על גטו וילנה. הייתה לי גישה ליומנים מהגטו, ואני זוכר ששאלתי את אבי דבר מה שלא הבנתי. לא הצלחתי להבין איך אנשים שחיים בצל המוות יחליפו חתיכת לחם תמורת פיסת נייר, או קערת מרק תמורת דיו, כאשר הלחם או המרק יכולים להוות את ההבדל בין חיים למוות. אבי אמר לי משפט שנחקק בזכרוני: 'הם כל כך רצו לכתוב, בגלל החשש שאם לא יעשו זאת, אף אחד לא ידע שהם חיו'. ערך הזיכרון עלה באותו רגע על יצר ההשרדות הבסיסי".
פוקסמן לוקח אותנו 50 שנה קדימה: "הייתי חלק מהקבוצה המקורית, עם אלי ויזל, שניסתה להחליט האם נכון להקים מוזיאון שואה בוושינגטון. בזמנו, רוב האנשים בדירקטוריון היו ניצולים, ואני הייתי הניצול הצעיר ביותר. חלק מהניצולים חשבו שאולי לא כדאי להקים מוזיאון. הם חששו מהאפשרות שכל הניצולים והיהודים יגיעו בהתחלה, אבל בהמשך, כשכבר לא יהיו ניצולים, המוזיאון יישאר ריק… ומוזיאון ריק מהווה עלבון לנספים, למי שאיננו… אבל הם טעו כל כך! עד לא מזמן, מוזיאון השואה היה האתר הפופולרי ביותר, אחרי הסמית'סוניאן. היום הוא במקום השלישי, אחרי המוזיאון הלאומי החדש להיסטוריה ותרבות אפרו-אמריקאית, הנמצא במקום השני".
הוא ממשיך ומספר על מפגש ייחודי שהיה לו במוזיאון לפני מספר שבועות: "חיכיתי במוזיאון שיאספו אותי. ישבתי בלובי וצפיתי במאות תלמידי תיכון שעברו שם. חלקם היו במדי בית ספר קתוליים. היו לי דמעות בעיניים רק מלראות אותם. ניגשתי לכמה מהם. בהתחלה הם היססו לדבר איתי. אמרתי, 'אני מצטער להטריד אתכם, אני ניצול, ואני רוצה לדעת איך המוזיאון השפיע עליך.' סיפרתי להם את הסיפור שלי, ואמרתי שאם הקורבנות היו יודעים שאפשר היום לבקר במוזיאון, 80 ומשהו שנים מאוחר יותר, הם לא היו מתים כל כך לבד… ואז שניים מהם חיבקו אותי. תלמידי תיכון, במדי בית ספר קתוליים".
ד"ר פוקסמן משתף מה בכל זאת מטריד אותו בנוגע לזיכרון השואה בימים אלו: "רוב תלמידי התיכון אינם מסוגלים להגיע למוזיאון השואה ב-DC, או אפילו לקטנים יותר, הקיימים בקרב מספר קהילות ברחבי העולם. אנחנו מודאגים כי יש סקרים שמראים שאנשים לא יודעים על השואה. האמריקאים כל כך בורים בכל הקשור בהיסטוריה. אנחנו לא מלמדים את זה. אני לא מופתע מכך ש-50 אחוז מהאמריקאים לא יודעים על השואה. הם גם לא יודעים הרבה על מלחמת העולם השנייה או על מלחמת האזרחים. אנחנו לא מלמדים מספיק היסטוריה או גיאוגרפיה".
בהמשך השיחה מתייחס פוקסמן להכחשת השואה בצורותיה השונות: "בהתחלה, הייתה הכחשה לגבי השואה, ואחר כך הייתה טריוויאליזציה של השואה". לדבריו, ישנן ארבע צורות עיקריות של הכחשה. "הכחשת השואה הייתה בעיקר ממניעים פוליטיים. זה התחיל בגרמניה מיד אחרי המלחמה. הגרמנים ניסו להכחיש את מה שקרה. אמנם ברגע שהם הכירו בכך, הם אכן לימדו על השואה, אבל ההכחשה הייתה שם קודם. לאחר מכן, ברית המועצות רצתה להציג את מלחמת העולם השנייה כמלחמה קלאסית בין קומוניזם מצד אחד לנאציזם ופשיזם מצד שני, לכן הם מחקו את היהדות מהשואה. כך יצא, שבמשך שנים רבות, הייתה ברית המועצות התומכת העיקרית בהכחשת השואה. אחרי גרמניה וברית המועצות הגיע העולם הערבי. היו גורמים שטענו כי ישראל היא מתנה ליהודים מהמערב, כדי לפצות על השואה, ואחר כך נשמעו טענות שהשואה לא קרתה מעולם, ולכן היהודים לא צריכים מדינה. איראן עדיין אומרת את זה. הקבוצה האחרונה של מכחישי השואה היא האנטישמים, שפשוט אומרים שהיהודים משקרים. ארבע הרמות האלו עדיין שם, אבל הן כבר לא חזקות או משמעותיות. הטריוויאליזציה מטרידה יותר. כשמישהו מכחיש שהיה מקום כמו אושוויץ, אפשר להראות לו שזה שם. אבל כשהופכים את מה שקרה לטריוויאלי, זה מערער את הזיכרון".
אייב בוילנה, 1947
לדבריו: "היום, אם אתה לא אוהב ששוטר מעיר לך, אתה קורא לו גסטפו. אתה קורא לממשלה נאצית. יהיה טראמפ אשר יהיה, הוא לא היטלר, אבל כמה אנשים קוראים לו כך. במהלך המגיפה, ראינו אנשים שלא רצו להתחסן, עונדים טלאי צהוב. התנועה נגד הפלות מכנה הפלה שואה. יש כאן שני אלמנטים שפועלים. האחד הוא בורות, והשני הוא אנשים שיודעים היטב מה הייתה השואה ורוצים להשתמש בה כדי לעוות את ההיסטוריה".
ד"ר פוקסמן משתף מה בכל זאת מאפשר לו לשמור על אופטימיות: "המצב ברחבי העולם משתנה. איחוד האמירויות מציינת כעת את יום הזיכרון לשואה, והם אף הקימו תוכנית לימודים בנושא, מי היה מאמין? אז אני אופטימי לגבי הזיכרון. אני מעורב בפרויקט שמנסה לכבד את הדיפלומטים שהצילו יהודים. אנחנו צריכים להתמקד בטוב, בחסידי אומות העולם. לא רק בשנאה וברוע… אנחנו צריכים להתמקד בפוטנציאל של אנשים להיות טובים!"
פוקסמן ממשיך ומדגיש את המגמות הקיימות כיום: "יש היום יותר ספרים, יותר סרטים תיעודיים, יותר סרטים, יותר מוזיאונים על השואה ממה שיכולנו לדמיין לפני 50 שנה. אז הסיפור ממשיך להיות מסופר ואני לא חושב שאנחנו צריכים לדאוג יותר מדי. המוזיאונים יהיו שם, והעדויות יהיו שם גם אחרי שכבר לא יהיו בנינו ניצולים.
כדי להתאים את עצמנו למציאות העכשווית, אנחנו חייבים להיות יצירתיים כשאנחנו מספרים את הסיפור של המלחמה, הקורבנות והשורדים. ניתן למצוא למשל ניצולי שואה ב – TikTok, ולחלקם יש מיליוני עוקבים.
קרן השואה התחילה במיזם השורד הווירטואלי (The virtual survivor). ההולוגרמה. כששמעתי על זה לראשונה, חשבתי שזה יהיה קיטש, אבל כשצפיתי בילדים – ובמבוגרים! – שואלים את הדמות שאלות, הבנתי שזה עובד. עלינו להיות יצירתיים ואמיצים".
באופן אישי, פוקסמן עושה כל שביכולתו כדי לשמור על הזיכרון בחיים. "אני מדבר על זה בכל פעם שאני יכול, זה נותן לי את ההזדמנות לדבר על המטפלת שלי, לחבק אותה ואת מה שהיא עשתה אף פעם לא יצא לי להגיד לה תודה. מעולם לא יצא לי להיפרד. אז במובן מסוים, זה מהווה עבורי סגירת מעגל".
לסיום, מדגיש פוקסמן, מה אנו כחברה נדרשים לעשות על מנת לשמר את הזיכרון: "זיכרון השואה הוא דבר שתלוי בכולנו. עלינו להמשיך ולספר את סיפור השואה כמו שאנו מספרים, בכל שנה, בליל הסדר, את סיפור יציאת מצרים. אנחנו צריכים לספר את סיפור השואה אפילו יותר מסיפור יציאת מצרים, משום
שהשואה מלמדת אותנו מה מילים יכולות לגרום – מה שקרים יכולים להביא אנשים לעשות. אנטישמיות היא השקר הגדול. הכחשת השואה היא השקר הגדול. טריוויאליזציה של השואה היא השקר הגדול.
למדענים שמעריכים עובדות ואמת יש תפקיד ואחריות להתמודד עם השקרים האלו".
אייב פוקסמן ואלי ויזל
