בריאות

בלי הליך פולשני, בלי חומרים מיותרים: הבדיקה הפשוטה להליקובקטר

הליקובקטר פילורי מייצר כיבים במערכת העיכול ועלול גם לגרום לסרטן. בדיקת צואה רגילה שנרשמת על-ידי רופא המשפחה היא הדרך האמינה, היעילה והנוחה לאתר אותו, במיוחד בקרב ילדים שמתקשים בתבחין הנשיפה

 

 

לא נעים להכיר: הליקובקטר פילורי. אם אתם סובלים מבעיות במערכת העיכול, וגם אם עוד לא אובחנתם באופן רשמי – סביר להניח שכבר שמעתם עליו. החיידק הזה נחשב מקור מרכזי לכיבים וצרות אחרות, והוכר כגורם לסרטן. גילוי מוקדם שלו עשוי לשפר משמעותית את איכות החיים, וכנראה גם להציל חיים.

 

להורדת שאלון סימפטומים וגורמי סיכון >

 

התחביב של החיידק, שמגלה עמידות מפתיעה למיצי העיכול שלנו, הוא להיצמד לאזורים בקיבה, ליצור סביבו תגובה דלקתית וכך להשמיד תאים סמוכים. התוצאה של זה עלולה להיות פצע בקיבה, מה שמכונה אולקוס או כיב. במורד הדרך, כאמור, נחשב החיידק לקרצינוגן – מחולל סרטן. בקרב הלוקים בסרטן קיבה ובלימפומה של הקיבה מוצאים לרוב נוכחות מוגברת שלו. מקובלת אומנם ההערכה, שלחיידק יש גם תרומה בהגנה מפני מחלות זיהומיות. אבל הנזק שהוא מסב עולה עליה לאין שיעור.




 

לא לגמרי ברור כיצד מוצא ההליקובקטר את דרכו לגוף האדם, הפונדקאי העיקרי ואולי היחיד שלו. נראה כי הוא מועבר ברוק או דרך כלים משותפים, וכי בני משפחה המתגוררים יחד עלולים להדביק בו זה את זה. עוד ידוע כי הוא שכיח בהרבה בקרב ארצות מתפתחות וצפופות ובתנאי היגיינה ירודה. מדובר בחיידק שכיח מאוד, בעיקר אצל ילדים ובקרב האוכלוסייה הבוגרת. מעל גיל 65 אפשר למצוא אותו אצל 90% מהאנשים. בארצות המערב הוא קיים בקרב כמחצית האוכלוסייה.

 

הגילוי ששינה הכל

קצת קשה להאמין, אבל החיידק הכל כך שכיח הזה כלל לא היה מוכר עד שנות ה-80 של המאה הקודמת. מאז התגלה, הוא הפך לחשוד המיידי בכל בעיית עיכול. בתחילה נהוג היה להתייחס אליו כאל מטרד, אם גם  משמעותי, שצריך ללמוד לחיות איתו. אבל בהדרגה הובנו ההשלכות החריפות ומסכנות החיים שעלולות להיות לו, והגישה עברה שינוי יסודי.

בעקבות התגלית, לקראת סוף המילניום הקודם, השתנו ההנחיות הבינלאומיות והחלו להדגיש את הצורך בהשמדה של החיידק. למעשה, השאלה "במי לטפל" התחלפה בתהייה "את מי לאבחן", כלומר: אצל מי מומלץ לבדוק אם החיידק נמצא.




 

התלונות הנפוצות בקרב נשאי ההליקובקטר הפילורי הן כאבי בטן, תפיחות בטנית, גיהוקים, בחילות, ריח רע מהפה והקאות. אולם אלו, חשוב לזכור, שכיחות במצבים שונים, שלאו דווקא קשורים לחיידק. מה גם שמרבית הנשאים לא יפתחו כלל סימפטומים. לכן,  במפגש עם רופא המשפחה או הגסטרואנטרולוג, ינסה האחרון בראש ובראשונה לאתר את החיידק, כדי להחליט על המשך הטיפול.

 

 

אז איך מאתרים את החיידק

לזיהוי החיידק יש שתי דרכים לא פולשניות, שתיהן מכוסות על-ידי סל הבריאות במקרה שהרופא מוצא לנכון לבצען.

דרך אחת היא תבחין הנשיפה: הנבדק יתבקש לנשוף לתוך מבחנה, לשתות חומר – איזוטופ לא רדיואקטיבי של פחמן – מעורבב במיץ, ולחזור כעבור מחצית השעה על פעולת הנשיפה. בבדיקה זו מבקשים להתחקות אחר שיעור הפחמן הדו-חמצני, המעיד על אינטראקציה של החיידק עם החומר. תבחין הנשיפה נחשב לאמין אך מותנה בשיתוף פעולה מצד הנבדק, כלומר: בגילו ובמצבו.

החסרונות הללו לא קיימים בדרך השנייה, הלוא היא בדיקת צואה. בבדיקה זו מאותרים האנטיגנים של החיידק באופן ישיר, ולא דרך התגובה הכימית שהם מעוררים. הפעם, אין גם צורך בבליעת חומרים תוך כדי. הבדיקה מסתמכת על איסוף עצמאי ופשוט של דגימת צואה במבחנה שמקבל הנבדק בסניף קופת החולים, ללא צורך להגיע למעבדה ייחודית או למכון גסטרו.




 

בדיקת הצואה לאיתור החיידק מכוסה כאמור בסל התרופות וניתנת על-ידי כל קופות החולים. במיוחד לבעלי תסמינים, או רקע משפחתי רלוונטי, מומלץ לבקש אותה מרופא המשפחה. אף שרופאים נוטים להפנות תחילה לתבחין הנשיפה, כדאי לזכור שבדיקת צואה נחשבת לאמינה וליעילה במידה זהה. היא מהווה פתרון נוח במיוחד בקרב ילדים המתקשים בתבחין הנשיפה, קשישים ונשים הרות.

במקרה שהליקובקטר פילורי מאותר, בין אם באמצעות אחת הבדיקות שהוזכרו כאן ובין אם דרך נטילת ביופסיה מהקיבה בגסטרוסקופיה פולשנית, צפוי הרופא להמליץ על אנטיביוטיקה להשמדתו – בדרך לחיים בריאים יותר.

 

* האמור לעיל אינו מהווה ייעוץ מקצועי/רפואי או תחליף לייעוץ מקצועי/רפואי.

 

 

להורדת שאלון סימפטומים וגורמי סיכון >