המסך הראה שאני ב-zone הנכון, הסקפטיות טבעה בים של אנדורפינים, המוזיקה והדינמיקה חברו לטרפת כללית. על הדרך, עשיתי כמה חברים חדשים. כך נראה שיעור הניסיון שלי ב-Orangetheory FITNESS כפר סבא.
הגוף זוכר, אמרו לי, את לא באמת מתחילה מאפס – זה כמו לרכוב על אופניים. אבל משום מה, גם אחרי שתי מדרגות וחצי, הדבר האחרון שהגוף המתנשף שלי רצה לזכור זה את האופניים. מירוץ הלילה שעשיתי פעם, שלא לדבר על הטרק בנפאל, נראו כמו מזכרות מעולם אחר; העולם שלפני הילדים. אבל אז נגמרו לי התירוצים: הילדים גדלו קצת, "אחרי החגים" עבר, שנה חדשה נכנסה – עברית ואז אזרחית ואפילו אילנית. ט"ו בשבט הגיע, שרתי לעצמי כל הדרך לדמרי סנטר. זה עכשיו או לעולם לא.
אז החלטתי לעזוב לערב אחד את הטלוויזיה והנשנושים ולתת צ'אנס לדבר הזה שכולם מדברים עליו – ה"מילה האחרונה" באימון הפונקציונלי, שעשתה את כל הדרך מפלורידה לכפר סבא הירוקה.
לשיעור הניסיון החינמי שלי באתי עם שתי חברות מנוסות: האחת אתלטית מבטן ולידה, אבל את השנייה אני עוד זוכרת כפדלאה גמורה. צילומי הלפני-אחרי שהיא העלתה היו מה ששבר אותי סופית והרים אותי מהכורסה. אם היא יכולה, אין מצב שאני לא.
הלב שלי על המסך
ברוכים הבאים ל-Orangetheory FITNESS – חלל גדול, מודרני וכתום של אנשים מיוזעים, שמשום מה ממשיכים לחייך. בלי יותר מדי סמולטוק חיברו אותי לרצועת מד דופק, שלא רק שהוא בודק בכל רגע נתון את המדדים שלי – הוא גם מקרין אותם על מסך גדול ליד כל האחרים, ועוד עם השמות. "זו לא תחרות, כל אחד בקצב שלו", קרא מאמן חייכן את הדאגות שלי כשבהיתי בצג, בדיוק כשמוזיקה חזקה ומקפיצה בישרה על תחילת התענוג.
האימון נמשך 60 דקות ובנוי ממקטעים. כדי לעבוד על כל הטרילוגיה – סיבולת, כוח וכוח מתפרץ – היעד שהגדירו המאמנים היה מאתגר: 84% ומעלה מהיכולת הכללית של הלב (מתברר שיש מדד כזה) למשך 12 דקות לפחות מתוך השעה. בדרך זו מובטחת שריפה של עד 900 קלוריות, כשהבעירה נמשכת עד 36 שעות לאחר האימון – אפקט ה-afterburn.
אחרי שהזעתי את נשמתי במסילה וחשבתי שהגעתי אל המנוחה והנחלה, התברר שרק שהתחלנו: מכשיר חתירה ורצועות TRX. המסכים שמעל הקבוצה נצבעים באדום, בכתום ובירוק לפי המדדים, כשה-orange zone הוא התחום הרצוי. זה קצת טריקי, אבל בלג האחרון כבר מתרגלים לכוון לשם מבלי לטפס גבוה מדי. לי זה עדיין הרגיש כמו 184%.
ואז התחלנו לשאוג
ככל שהתקדם האימון הוסרו מסכות הסקפטיות שהיו לי והתחלפו בים של אנדורפינים ואנרגיה טובה. המוזיקה, הדינמיקה וגם הקבוצה עשו את שלהן והתחברו לטרפת כללית. סבלתי, אפשר להגיד שסבלתי, אבל לגמרי הבנתי למה זה ממכר.
בשלב מסוים המתאמן שלידי התחיל פשוט לשאוג. לא לקח יותר מדי זמן עד שהצטרפתי אליו. כך, בלי הרבה מלל, למשך 60 דקות הפכו פרצופים בלתי מוכרים לחלוטין לחברות והחברים הכי טובים שלי. התברר שכמה מהם באמת הפכו לבסטיז של השתיים שהביאו אותי לשם. בפעמים הבאות, שאגב – כל אחת מהן נראתה אחרת לגמרי מבחינת סדר המקטעים, מה שעשינו בהם והאימון כולו, כבר המשכנו לארוחה טובה.
התובנה המרכזית שלי מההתנסות הזאת: לא משנה מה תעשי וכמה תצליחי בחיים, אין גאווה וסיפוק כמו בלצלוח אימון איכותי אמיתי. אז נכון שהבאתי לגן את התאומים עם תאומים תפוסים. אבל היי, מה לא עושים בשביל חיים בריאים ו-afterburn.
