גאווה

לא מבין למה צריך את מצעד הגאווה

לא מבין למה צריך את מצעד הגאווה.
עצם זה שאתם צועדים הופך אתכם לחריגים בחברה, אל תצעדו, תהיו כמו כולם בשביל מה?
זה רק עושה לכם רע.

 

 

שתקתי.
ניגשתי לדוקטור גוגל ושאלתי אותו את השאלות האלו, ניסיתי להבין למה אני צועד, למה כולם צועדים ומה זה בכלל אומר עלי אם אני לדוגמא לא מתחבר למצעדים.
קראתי כמה דעות ודברי חכמה, הפנמתי וניגשתי לענות לאלו ששאלו את השאלות הללו, עניתי בביטחון והייתי מבסוט על עצמי.
הקטע הוא שלא עבר זמן רב ועשיתי זאת שוב, הרגשתי צורך לגשת לחקור עוד, למה אני צועד, למה אנחנו צועדים. אז קראתי דעות שונות נוספות, על אלו שבעד ועל אלו שנגד.

אני יכול לכתוב לכם מהם הדברים שקראתי אך אני מעדיף להתייחס לתהליך מהמקום בו אני נמצא כרגע, כמה שנים אחרי.
אני רוצה לספר לכם מעט על מערכת היחסים שלי עם האזור בו אני גר – עוטף עזה.
אני גר באזור המדהים הזה כבר 12 שנים ובאחרונות שבהן בקיבוץ נחל עוז בן זוגי. בקיבוץ אנו מוקפים בקהילה מדהימה, אנשים אוהבים ואכפתיים, חייכנים ואדיבים. אני מרשה לעצמי להכליל את כל אנשי העוטף תחת ההגדרה הזו, והתחושה ממכרת.




כאשר הגעתי לכאן לראשונה בגיל 18 הייתי נער הומו בארון שהתכחש לצל של עצמו, כל רובד מהותי בזהות שלי עמד תחת סימן שאלה אחד גדול ולעיתים אף היה נתון תחת ניסיון לשנות אותו ולהמיר אותו במשהו אחר – נורמטיבי יותר, סטרייטי הייתי אומר.
בשנים הראשונות פה חשתי בדידות, ייאוש, תקווה ושוב ייאוש, נפלתי וקמתי ונפצעתי והחלמתי וחוזר חלילה שוב ושוב.
בל נשכח שבין כל שלב לשלב הייתי עסוק מידי פעם בריצה אל מרחב מוגן כאשר נשמעה אזעקת צבע אדום. הישרדות בכל פינה.
כן אני יודע, זה נשמע טרגי, אין צורך לרחם עלי, זו לא המטרה שלשמה אני כותב.

כיום רוב הזמן אני חזק ובטוח, רוב הזמן. התהליך שעברתי חישל ובנה אותי.
כיום אני שותף לבנייה של קהילה גאה בפריפריה, קהילה אקטיביסטית עם נראות שאין שניה לה, זאת אומרת יש שניה לה, פשוט לא באזור שלנו.
אני אסביר – אני חלק מתוכנית ארצית של החברה למתנ"סים שנקראת 'מקום- בינוי קהילה גאה', או כפי שאנחנו בתוכנית אוהבים לקרוא לזה – בגאווה עם הקהילה. אנחנו לא בנאי או מהנדסי קהילות, אנחנו פשוט אנחנו בתוך הקהילה והאנשים סביבנו שאנו כל כך אוהבים.
להיות חלק מהתוכנית הזו חושף אותי לגל פריחה עצום שמתרחש בפריפריות בכל הארץ, חברות וחברים מהקהילה הגאה יחד עם שותפות ושותפים שאינם מהקהילה יוצרים מרחבי תרבות ושיח גאים הצצים כמו מרבדי הכלניות בעוטף אחרי הגשם (קצת יח"צ, מה יש).
העשייה ההיסטרית הזו ויש לומר היסטורית, היא אחד מהדברים היותר מופלאים שקורים בפריפריה בישראל. אותה פריפריה שבמשך שנים הייתה הכל חוץ מתל אביב, הופכת להיות גג חברתי גאה להופעות, לערבות קהילתית, למסיבות ולמקום שבו וממנו צורכים תרבות. שתבינו, אין לי דבר וחצי דבר נגד תל אביב, אני חושב שממש טוב שיש אותה, אך כאחד שגר בפריפריה, תל אביב תמיד הייתה החלום הרטוב של צעירים וצעירות מהקהילה הגאה הגרים בפריפריה. לא הבית שלהם האו החלום, דווקא תל אביב, ואני מבין את זה לחלוטין.

אז אם תרשו לי, אני מחזיר אתכם אחורה לנער שהייתי, זה שפוחד מהצל של עצמו וחולם להיות סטרייט, זה ששנים אחר כך קיבל את עצמו והחל לשאול את גוגל למה הוא צועד, וזה ששנים אחר כך מודה על הזכות לגור בפריפריה סביב אנשים מדהימים מהקהילה הגאה ושאינם מהקהילה.
את אלו אני מחבר לתשובה שאני מייצר היום לשאלה – מדוע אתם צועדים? מדוע לצעוד? מדוע לחגוג גאווה?

אז כן, הקללה "יא הומו" היא עדיין קללה מספר אחת בבתי הספר ברחבי הארץ וכן, הקהילה הגאה עדיין חווה גזענות ואמירות מפלות, וכן, בתוך הקהילה הגאה ישנן קהילות מודרות עוד יותר שעליהן אנו צריכים לקחת אחריות בדחיפות.
ועל כל אלו אני מוסיף את הסיפור האישי שלי, סיפור שמוכפל בעשרות אלפי פעמים בצורה של נערות ונערים בפריפריה שעוברים מסע ארוך וכואב מאד עד למצב של עמידה על שתי רגליים ובגב זקוף.
אני אף 'אעז' ואוסיף שכפי שהקהילה הגאה מתמודדת עם האתגרים שלה, כך גם קהילות נוספות בישראל מתמודדות עם האתגרים שלהם, ואם ברצוננו לקיים וליצור חברה מתוקנת בה הערבות ההדדית היא נר לרגליה עלינו להוכיח זאת, ומה יותר טוב מאשר להצביע ברגליים.




בשם כל אלו אני צועד.
ובשם כל אלו אני קורא לכם ולכן להגיע למצעדים בפריפריה, כדי שהאמירה שאנחנו כאן ובכל מקום תהיה אמירה אנושית ועוטפת, אמירה שמזמינה את אלו שבתחילת דרכם וגם את אלו שנאבקים זמן רב לחופש אמיתי לחבק את עצמם לרגע, וברגע שאחרי לגשת ולבקש עזרה וחברה.
הכיף הגדול הוא שיש כל כך הרבה מצעדים לבחור, ובכל שנה המבחר גדל. בחרו מצעד אחד או שניים (וכל המרבה הרי זה משובח) אליהם אתם מתחברים ולכו צעדו. בגאווה.

ולתפארת פריפריית ישראל.

 

אירועי הגאווה 2019 >

 

נדב צברי, דתל"ש בן 30, גר בקיבוץ נחל עוז.
מורה בבית ספר היסודי שער הנגב.
מוביל תוכנית 'מקום' במתנ"ס 'שער הנגב'.