הוא ניפץ את שיא העולם באיירונמן, הטריאתלון שבו ריצת מרתון היא רק הקינוח. הוא עבר תאונה ופציעה שהשביתה אותו לגמרי. אחרי שיקום מוצלח וקאמבק, טים דון מספר בבלוג של פולאר איך חולמים בגדול, מתקדמים בקטן ומבינים שבעצם, גם כשקשה לצאת מהמיטה, הכל בראש
לכאורה, זה הכי פשוט שיש: מתאמנים, אוכלים טוב, מצטיידים בנעליים מתאימות ובשעון ספורט – ורצים. אבל כשנכנסים לזה קצת יותר לעומק, בונים תוכנית אימונים ומגדירים יעדים – ריצה מקצועית היא עניין מורכב למדי. מהר מאוד מתברר שלהיות הכי מהיר, לא בהכרח יביא אותנו אל המטרה. כי לפני שעובדים על הרגליים, צריך לאמן את הראש: זו המנטליות שבסופו של דבר מגייסת את הכוח הפיזי.
את העובדה הזאת למד על בשרו טים דון, אלוף עולם בטריאתלון ומי שקבע שיא עולמי בתחרות הקשה מכולן, איירונמן. בתחרות איש הברזל, שמאתגרת את קצה היכולת האנושית, שוחים הספורטאים כארבעה קילומטרים, ממשיכים לרכיבה באופניים של יותר מ-180 ק"מ ומקנחים בריצת מרתון – הכל ברצף. בתחרות שנערכה בברזיל ב-2017 השלים טים דון הבריטי את שלוש המשימות בזמן מדהים של 7:40:23. שנה לאחר מכן חווה תאונה ופציעת צוואר קשה, אך הצליח במלאכת שיקום מפרכת לשוב לאיתנו – ולמסלוליו.
אז איך הופכים לאיש הברזל? דון, שהתארח בבלוג של פולאר, מספר על ארבעה שלבים מנטליים, שבונים כל ספורטאי מקצועי ובמיוחד במרחקים המטורפים האלה: חלומות, יעדים, מוטיבציה והישג.
חלומות
כל ספורטאי יודע לספר עד כמה משמעותיים חלומות יכולים להיות. הם אלה שמקימים אותנו מהכורסה, מחזיקים אותנו עד קו הסיום של מרוץ חמשת הקילומטרים הראשון שלנו, ומשם עד קצה המרתון. "עבורי, חלומות מסמנים כיום דברים רבים", אומר דון: "להגיע למטרה שלי, למקסם את היכולות שלי, לדחוף את עצמי לקצה ולדעת שחציתי את קו הסיום אחרי שנתתי הכול".
על האיירונמן הוא חלם מאז הפך למתחרה מקצועי בטריאתלון, עשר שנים לפני שיא העולם שלו. באימונים הוא נהג לדמיין את קונה שבהוואי, כדי לדרבן את עצמו להגיע לבמה הגדולה והחשובה בענף. הוא ידע, עם זאת, שגם בחלומות חשוב לשמור על פרופורציה: ככל שהם מרחיקי לכת יותר, כך קשה ומתסכל יותר לעבוד למענם. הוא ידע גם שבלתי אפשרי להגשים חלום כזה לבד.
"אתה חייב שתהיה לך תוכנית, אתה חייב ללכת לפי התוכנית, ואתה חייב צוות טוב סביבך – אנשים שתומכים בך, ושיש להם ידע וכישורים שיביאו אותך לשם. להתנסות בפועל במה שחלמת עליו בנוכחות משפחה, חברים ושתפים למסע – זה היה מבחינתי הסיפור כולו".
יעדים
אז רוב ההישגים הגדולים מתחילים בחלום גדול. אבל את החלום הזה חשוב לפרוט ליעדים קטנים, מוחשיים ובני השגה. הדרך למטרה כמוה כרכבת הרים, עם עליות ומורדות. אבל בחינה של הצלחות וכישלונות ביחס ליעדים האישיים היא דרך בריאה לעקוב אחר ההתקדמות.
"אלה היעדים הקטנים שאפשר להתמקד בהם", אומר דון. "זה יכול להיות יעד יומי, שבועי או חודשי. אני למשל אוהב להיות פרקטי, אז אני מסתכל על האימונים שלי לשבוע, גוזר מתוכו יומיים או שלושה ומתמקד בהם בתור היעד שלי. זה חשוב לי כמו היעד הסופי, כי אני יודע שזאת הדרך להגיע לשם".
יעדים יכולים להיות שונים ומגוונים. בריצה מדובר בדרך כלל על כושר, כוח, סיבולת או התמדה מנטלית – זוהי הסיבולת הנפשית, החשובה לא פחות מהפיזית. לכל יעד יש לצקת תוכן משלו, וכדאי שהוא יהיה ריאלי – שלא "נתאבד" על משהו שבנקודת הזמן הנוכחית, אנחנו פשוט לא מסוגלים להשיג. כשדון מגיע ליעדים הקטנים של אותו שבוע, הוא יודע שזה היה שבוע אימונים טוב. "אני שותה יין או מוצא דרך לפנק את עצמי. בתמונה הכוללת זה אולי לא ביג דיל, אבל באותו הרגע – הרווחתי את זה ביושר. עשיתי את שלי".
קרדיט: POLAR
מוטיבציה
בין אם זה בעבודה, במערכות היחסים או באימונים, כולנו מתמודדים מעת לעת עם נפילת מוטיבציה. זה טבעי לגמרי: דברים שהם מחוץ לשליטתנו יכולים לגזול אנרגיה ולהזריק מתח לחיים. החוכמה היא למצוא נקודות שמחזירות חיוניות ומעוררות אצלנו מוטיבציה מחדש.
אצל דון זה הרצון לפרנס את המשפחה, כמו גם היכולת להתאמן ולהתחרות שוב לאחר הפציעה הקשה. הגישה החיובית שלו (אני מסוגל לעשות את זה, אני לא חייב לעשות את זה), בצד הדרייב שלו להיות בשיא ביום התחרות כשהוא יודע שעשה כמיטב יכולתו באימונים, שומרים על המוטיבציה והמחויבות היומיומית.
"תמיד יש זמנים שקשה בהם לצאת מהמיטה ולהתמסר למטרה, לעוד סשן של 45 דקות רכיבה. אבל מבחינתי, אלה בדיוק הסשנים שחשובים. ואני יודע שאם אני רק אשים את עצמי מחוץ לבית – די מדהים, אבל הגוף כבר יעשה את היתר".
הישג
מן הסתם, בהגעה ליעד הריצה יש הרבה יותר מסתם להתייצב בתחרות. זה כולל שעות של אימונים, הכנה מנטלית ופיזית, ולא מעט זמן שמוקדש ללימוד המסלול והמתחרים. אבל הגישה שדון מייצג אמורה להקנות את הסיכוי הטוב ביותר להשגת החלום.
הוא נותן עוד טיפ קטן: לשלוט במה שאפשר, ולא לדאוג ממה שלא תלוי בנו. "לחצות את קו הסיום, זה הסיפור כולו. לפעמים צריך לתת ספרינט עד לסנטימטר האחרון, לפעמים אפשר ליהנות ממאה המטרים המסיימים. אבל תמיד יש משהו מאוד מתגמל בלחצות את הקו הזה ולדעת שנתתם הכול".
ואם כבר השגתם את היעד, תיהנו מהרגע. בקרוב מאוד כבר תחשבו מה הלאה – אם זה לשחזר את ההישג, או להגיע אפילו רחוק יותר או מהר יותר. הרי בעצם, אין לזה סוף. וטוב שכך.
