אהוד זקסנברג: אוקטובר פסטיבל

חודש אוקטובר בחיי, הוא יום הולדתי, וגם יום הכיפור הפרטי שלי, מלחמת יום הכיפור 73', זאת שריסקה את רוחי והשאירה בי שברים וצלקות למשך כל חיי.
עכשיו עשר שנים אחרי המלחמה ההיא.
שנה בדיוק אחרי "חווית" מלחמת "שלום הגליל".
שוב הגיע אוקטובר, והשנה 1983.
זמן טוב לחגיגות "אוקטובר פסטיבל"

בצילום: אסון צור השני, 1983. הפיגוע המשמעותי הראשון שביצע ארגון שיעי כנגד כוחות צה"ל בלבנון.

אוקטובר 1983

צדיקים וקברי צדיקים מעולם לא עשו לי את זה.
הפעם נגררתי. חברים ממקום עבודתי סחפו אותי לביקור אצל אותם צדיקים הקבורים בגליל. לאחר שעות סיור בין הקברים הלבנים על הרכס בצפת בשמש קופחת של צהריי היום, הבנתי היטב את כל מעלליו ונפלאותיו של אותו צדיק בצפת, איני זוכר בדיוק את שמו. עת ערב הגענו לתחנת דלק בישוב כחל מעל הכינרת כשלצידה מסעדה. מנות הפתיחה נסובו על חומוס וגרסאותיו, האטרקציה המרכזית היה מנת כבב מתובלת לפי מיטב מסורות האירוח הגלילי.
בקצה המרוחק של המסעדה הבחנתי בשתי דמויות סועדים, אלה היו האורחים הנוספים היחידים במקום.
מבטיהם החודרים לכיווני סיקרנו אותי, ומשכך פניתי לחברים המרוחקים לברור פשר המבטים. פניתי נענתה כמעט במיידי, בנימה זועפת  "חודש ימים בלבנון, לא נתת לנו לצאת הביתה לחופשות, אפילו סיגריות לא נתת לנו לצאת ולקנות במכולת בכפר הסמוך, שנאנו אותך כל כך". בשלב זה מתערב החבר השני, ומוסיף בנימה פייסנית יותר  "אתה יודע מה?, אבל, הצלחת להחזיר את כולנו הבייתה בחיים, בסוף יצאת גבר אמיתי". אלה היו חיילי הצנחנים שסופחו לפלוגה שלי בלבנון.

אקלים מיוחד

ריחות פרדסים עושים לי טוב, סוחפים אותי לזיכרונות הבית בו גדלתי.
הקצין לצידי נוהג בג’יפ אמריקאי, גג הברזנט הקרוע מכה ברוח על ראשינו, מה שאינו מפריע לו להניח את הנשק על הברך עם הקנה מופנה החוצה לכיוון הפרדס, אני לצידו אוחז באמ-16 שקיבלתי יומיים קודם במחנה חסה בארץ. בניגוד לכללים, אני עם האצבע שלא על שמורת ההדק, אלא על ההדק עצמו.
כן, בניגוד לחוקי הצבא שאינם מתחברים לי עם חוקי הג'ונגל החדשים כאן, הנשק דרוך ולא נצור, כל לחיצה על ההדק תביא במיידי לירי.
חגי הוא מ"פ פלוגת חי"ר מילואים, בחייו האזרחיים הוא מפתח תיקוה, מומחה בגינון, מסביר לי שהאקלים המיוחד כאן גורם להכל לפרוח וללבלב בגזרת החוף הזאת. ממשיך ומסביר תוך כדי דילוג על המהמורות בדרך, ש"באקלים המיוחד" כאן, הכל גם מאוד מוזנח ושום גוף או רשות אינם מטפלים בדבר, גם לא בחוטי רשת החשמל הזרוקים על הדרך עליה אנחנו נעים, אלה מחוברים לבתים באלתור חובבני של בעלי הבתים. פשוט באים ומושכים חוטי חשמל לכל עבר. ה"אקלים המיוחד" כנראה גם משפיע אחזקת הדרך, היא לא משהו, חגי אומר, שכל מי שנדרס על הדרך הזאת נשאר ונכבש עליה, ופשוט הופך להיות חלק אינטגרלי מהדרך עצמה. אכן הבנתי, אקלים מיוחד.
בשל המתח באוויר, לא העזתי לשאול עוד שאלות בנושא האקלים המיוחד ובכלל.
אני אוחז חזק בנשק ביד אחת ובשנייה בגומי השחור של ידית האחיזה בג'יפ, הקפיצות והמתח יוצרים אצלי ביד עיסה שחורה ודביקה, לחגי לא איכפת מכלום, הוא לוחץ גז ומעלה אבק, שנספג אצלי עמוק באף. הוא ממהר בנסיעה ואני מבין שזה נובע אצלו גם מפחד וגם מהמתח שבצורך לחזור ולשחרר את הפלוגה עליה פיקד, והכל צריך להיעשות בלוח זמנים קצר מאוד. יציאת הפלוגה מחייבת אותו תאום מסודר ומאובטח עם זחל"מי האבטחה שמחכים לו כבר בבסיס.
חגי מאבד סבלנות, בתדריך החפיפה איתי טורח לציין כי אלה היו ארבעים וחמישה ימים הכי  מיותרים בחייו, מיותרים, גם בעיני חייליו.
המתח באוויר מחדד את המחשבות שרצות בראשי. אני מבחין מיד בבעיה. כל המתחם הפלוגתי המאולתר שאליו הגענו, הוא רק בית ערבי נטוש בן קומה אחת הממוקם נמוך מציר הדרך הראשית, אני מוטרד מאוד מהמחשבה הזאת.
נראה לי שכל רימון שיושלח מרכב של ה"מקומיים", יכול להרים באוויר את הבית עם כל מפקדת הפלוגה הזאת. אני תוהה, איך אף אחד כאן בארץ הזרה הזאת, אינו מבין את גודל הצרה?
אנחנו עוקפים את הגדר התלתלית ללא הש.ג. ונכנסים ל"בסיס" המאולתר הזה. חיילים בנעליים אדומות אורזים "קיטבקים" לתוך ה"תובלתית" שמחכה בחוץ, משאית צבאית מדגם "מאן", כזאת שבארץ מובילה כביסה ושמיכות, ללא שום מיגון כאילו שמדובר בהסעת חיילים לחופשה באולגה על הים. זאת המשאית שמביאה גם את הפלוגה המתוגברת שלי. תוספת שתי מחלקות של צנחני מילואים,"הנחתה תוך כדי תנועה", בז'רגון הצבאי, תוספת כח למשימות פלוגת הסיור שלי, ללא כל הכירות מוקדמת.
כך נראות השעות הראשונות שלי על גדת הנהר. נהר הליטני בלבנון. אני מתחיל להפנים את התחושה  הכל כך מוכרת לי מפעמים קודמות בחיי, עכשיו אני לבד. חייב לעשות כאן הכל אך ורק על פי הבנתי. בתוך אי הודאות, מעכשיו הפכתי אני להיות האחראי היחיד על כל הסמטוכה הזאת, על הכל. על הפלוגה שלי על תוספת חיילי צנחנים שאיני מכיר, אלה שמצטרפים אלי ללא היכרות מוקדמת או חפיפה כלשהיא. ש"לא על פי הנוהליים". הם מגיעים לכאן ואני "אצוות" אותם לפי ראות עיני החסרה, לפעילות של סיורים, פתיחת צירים והפגנת נוכחות בפרדסים ובדרכים. מודאג מנתוני הפתיחה המוזרים והאקראיים ובמיוחד מהבית הקטן לצד גשר הליטני, זה שמתקרה, מפקדת הפלוגה, זה שממוקם מתחת לציר כביש החוף הראשי, מדרום לצפון, של מדינת לבנון.
עכשיו, פלוגה שלמה מגיעה לפטרולים בארץ זרה, בתוך מה שמתקשה אצלי להיקרא  פסטורליה של קני הסוף, על גדות נהר הליטני וגשר העץ החורק שמעליו.
גם קצב נקישות פסי העץ, עת מעבר המכוניות הלבנוניות שטסות עליו במהירות מסחררת, אינו נותן לי מנוח.
כל התפאורה הזאת מונחת לצד ה"מאחז" הפלוגתי. רעוע ומאולתר הוא כאן, בטווח יריקה מכביש החוף הראשי של לבנון לצד גשר הביילי הזה. אני לא מרשה לעצמי אפילו לרגע אחד, לשקוע בזיכרונות שמבצבצים בראשי, של סרט שראיתי בילדותי בקולנוע לילי ברמת גן "הגשר על נהר קוואי".
אנחנו כאן להפגנת אחיזה ושמירת נוכחות על הציר היחיד שמוביל מהעיר צור לעיר צידון, זהו כביש החוף ה"מפואר" של מה שנשאר ממדינת לבנון הכתושה והמקרטעת. אני אחראי כרגע לשתי הפלוגות, אחת עוזבת ואחת שלי המתוגברת.
באי הוודאות של הלילה הקרב, שקיעה האדומה מעל מטע הבננות ממול. יושב לבד עם ליאור הסמ"פ החדש שלי, כן גם הוא חדש בפלוגה, מכינים את סיור הלילה הראשון שלי בגזרה שבאחריותי.
"פתיחת ציר" מהליטני דרומה ועד בסיס החטיבה שממוקמת בעיר צור. כביש שמשני ציידיו מטעי בננות, פרדסים צפופים וכפרים ששולטים על ציר התנועה מלמעלה.
דרך של למעלה מעשרה קילומטר, נראית לי מכאן כמו מאה קילומטר.
אני בודק את הזיווד בשני הזחל"מים המיועדים למשימות הסיור. אלה פאר היצירה והטכנולוגיה של מלחמת העולם השנייה. מצוידים רק במקלע ראשי 0.5 ובחיילי המילואים שלי. כולם כבר היו כאן ביופי הזה, בקיץ הקודם, לפני שנה. כולם דיברו אז על מלחמה קצרה ומוגבלת, רק לצורך שימור "שלום הגליל", שלום שלא הגיע אלינו עד רגע זה.
מעלה את חייליי סיור הלילה על הכלים בתוספת כח הצנחנים שהוסף למשימות, את אלה אמקם בשתי עמדות נוספות החולשות על ציר התנועה, בשני מבנים נטושים לצד הדרך. למרות אי הודאות והחששות הרבים, אחרי התנהלות איטית ומבוקרת, משימת הלילה הוכתרה בהצלחה.
עכשיו יושבים ב"מוצב הפיקוד" הפלוגתי שלי עם ליאור סגני החדש, והוא מסביר לי שהמוטיבציה אצל החיילים לא משהו, במיוחד אצל תגבורת פורקי העול המרושלים, שהגיעו אלי בתפזורת ללא מפקד, התוספת הצנחנית שנחתה עלינו היום.

מעכשיו, בשלושת המאחזים מתקיים נוהל משימות הלקוח מתוך מילון מונחים חדש, כולו מעולם החי והטבע, "תרנגול" ,"טווס", "מארב שושנה". סיור בוקר, סיור צהרים ומארבי לילה. כולם יהוו את עיקרי הפעילויות שלנו ביום ובלילה. פתיחות הצירים יהיו רגלית וגם "רכובה", לצורך "הפגנת נוכחות" לפי פקודה "לשימור אחיזתנו בדרום לבנון".
מיקום מפקדת הפלוגה אינו נותן לי מנוח, קשה לי להדרם, אני חש את הסכנה, חש כי בשל הפרשי הגובה והטופוגרפיה של מפלגת הפלוגה לצד הכביש הראשי, כולנו פה בנחיתות וחשופים לפיגוע.
כאן לבד על אי בודד, מנותק מיתר כוחות הגדוד הממוקמים רחוק מאיתנו, על ההרים ממזרח לנו בג'נתה. שם משחק הוא הישרדות ונקיטת יוזמה.
עם שחר אני ממהר לבסיס החטיבה המרחבית, גם במקום התלוש הזה מתקיים בסיס "מרחבי", ממוקם ממזרח לעיר צור.
חצר אחורית בבסיס החטיבה, בדרך כלל משמשת אותי כמ"פ יוזם, להשלמת ציוד חסר עבור הפלוגה שלנו, שהגיע עם חוסר ענק בציוד. עכשיו בחצר, עומדים להם כאן מיושרים, נקיים וצהובים שופלים מפלצתיים, טרקטורים בגובה קומה וחצי עם גלגלי גומי ענקיים ומרפסת לצד תא הנהג.
בנוהל צהלי, שאינו מצריך בהכרח מילוי טפסים, אלא רק קישורים חברתיים, בתוספת שיחה חדורת מוטיבציה, שוכנע נהג השופל, לסייע בביצור הפלוגה, במאחז הפלוגתי שלנו על הליטני.
רכב ליווי לא היה בנמצא, משכך החל עכשיו מסע קדחתני על כביש החוף האפור. הצעצוע הצהוב הגדול הזה, שועט קדימה במרכז הכביש כשמכוניות ממול נאלצות לרדת לשולי הכביש, מהירות מסחררת עד למתחם הפלוגה על הליטני.
מוטיבציה ויצירה של שעות יקרות, טרם החשיכה, תוך מתן הנחיות למפעיל השופל מהמרפסת הצמודה, הביאו להקמת סוללת אפר גבוהה, המפרידה ומסתירה את בסיס הפלוגה מהתנועה הערה על הכביש.
פעם ראשונה בחייו של כביש צור צידון הופך הכביש הישר ללבירינט האטה, שלא היה מבייש כל סחרחרה בלונה פארק. הלבירינט מאט וגורם לתנועה להזדחל בבקרה הדוקה שלנו. כך שלא נופתע מרימון שעלול להיזרק לחצר הפלוגה. משימת מיגון הפלוגה הוכתרה בהצלחה.

"הליצן"

משימה שלא הופיעה בפקודה אותה קיבלתי, הייתה הרצון הבלתי מתפשר להחזיר את הפלוגה בשלמותה הביתה.
הפעם שלא כמו לפני שנה בכניסה ללבנון, לא התקבלנו כאן במטח סוכריות וגם לא במטחי פרחים. הפעם רק מבטי שנאה. תוך שנה צמח כאן דור חדש של מחבלים, שלא הכרנו. מוסלמים שיעים הדוקים. אלה מסרבים בתוקף לקבל את נוכחותנו בלבנון. דור חדש, שמפתח תחבולות ואמצעים, להפתיע את כוחותינו בירי מן המארב לצד הדרכים ומתוך הפרדסים, אויב ללא מדים, מפתיע ועלום, יורים ונעלמים.
סל החידושים כולל מגוון טכניקות מגוונות של הפעלת מטעני נפץ "מוסלקים", חלקם מופעלים באמצעות פסי דריכה, וחלקם מופעלים באמצעות אותות אלחוטיים הנשלחים מרחוק לפגיעה ברכבי הסיור שלנו.
כמו על ראשו של ציף אינדיאני, גם ראש הזחל"ם שלנו מאותר כתר גדול ומרשים.
זר משולש של נוצות מתכת. זהו הפתרון האולטימטיבי החדש שהוכנס כאן לשימוש.
אנטנה מוזרה שהוצמדה לדופן רכב הסיור שלנו. בצה"ל כמו בצה"ל, לכל מתקן יש גם שם צופן, הפעם זה "הליצן". תפקידו לסרוק מגוון תדרים אלחוטיים לסיקול ולפיצוץ מוקדם ממרחק, של מטעני נפץ אלחוטיים אשר יונחו לצד הדרך, כדי לפגע בסיור ובאנשינו.
לילה נטול ירח, זה הלילה הרביעי בגזרה, סיור הלילה החל בסריקה איטית בדרך דרומה. הלילה הזה אחרי דקות מתוחות, הופך להיות לילה מואר, מואר מאוד.
הבזק ופיצוץ אדיר מחרידים את השמיים הכהים בגוון צהבהב בוהק, רק עשרות מטרים בחזית רכב סיור הלילה שלנו. לא ברור מקור הנפץ גם לא ברור ממה הוא נגרם. האם "הליצן" שלנו הפעיל את המטען, או משהו אחר. מה שכן ברור לסיור, זאת התרגולת המיידית, של ביצוע ירי אינסטינקטיבי מכל כלי הנשק לתוך הפרדס, שאחריה בחושך במקום משתרר שקט תהומי, שקט שאחריו הזמן עוצר מלכת.
הצוות "פורק" מהזחל"ם, קני הנשק מופנים לכל הכיוונים ומאבטח את המקום.
בשנה האחרונה בלבנון מפקדים בכירים בצה"ל אמצו להם נוהל מוזר, אחזקת רכב שלל לבנוני, שהופך להיות רכב הפיקוד שלהם. בעיני זה הפך למעין סמל מעמד שתלטני נשגב משהו, שילוב של יוהרה וכוחניות צבאית מיותרת.

בתוך הלילה האפל שלנו, אחרי מופע הפיצוץ הגדול, מתורגלת אצלנו הקפדה יתרה, של נוהל  "משמעת לילה" צבאית, שקט ללא אורות נשק בהיכון.
לתוך כל הנוהל הקרבי המוקפד שלנו, מגיח לו לפתע בדהרה על הכביש מולנו רכב. עטור בשלל אורות סמכותיים, "ניסן פטרול" לבנוני ענק, בצבע לבן מבריק, מאובזר בשלל "צקלקות" צבעוניות הבוהקות למרחוק, שופע באנטנות ופרוזקטור גדול.
מח"ט הגזרה הגיע.
כבל הפרוזקטור נמתח על ידי המח"ט, שיורד בעצמו לבד לכיוון הפרדס, מאיר לתוכו ימינה ושמאלה ובקול נחרץ מכריז על תום האירוע, "אפשר להתקפל" הוא מכריז. הכבל חוזר מגולגל היטב לניסן פטרול ואחריו גם המח"ט.
אני ניגש לחלון הניסן פטרול ושואל, האם לא צריך לבצע סריקות בפרדס, כמו גם מנסה להסב את תשומת ליבו לריח החרוך, ריח שריפת גוף באוויר. זהו ריח מאוד מוגדר, ריח זוועתי אותו איני יכול לשכוח מאירועים קודמים שלי בצבא.  מח"ט הגזרה שוב דוחק בי, להודיע בקשר על סיום אירוע, וטוען שהריח הינו ריח אבק השריפה של הפיצוץ. הניסן פטרול מסתובב ושב על עקבותיו הישר חזרה למפקדת החטיבה בצור.
אני נשאר בלילה הזה עם כח הסיור המצומצם שלי על הכביש החשוך ומוטרד מאוד. מוטרד במיוחד מהריח הנורא, מרגיש שיש לבדוק לעומק את האירוע הזה, שמבחינתי לא תם, חושב שאולי נשארו פצועים בשטח. בשל חוסר הודאות, התייעצות קצרה עם ליאור סגני מביאה אותי להחלטה שיש להשכיב מארב לילה בתוך הפרדס.
ליאור מתנדב ולוקח פיקוד על המארב.
ארבע לפנות בוקר, ליאור מדווח לי בקשר כי הוא מזהה תנועות בפרדס ושואל בלחש בקשר האם לפתוח באש לכיוון הדמויות. בתשובה הודעתי ששיקול הדעת הוא שלו, במידה וקיים סיכון לכח שיפתח באש.
שקט בגזרה, איני שומע ירי, אבל מכין צוות אחר, לסריקה ולאיסוף המארב עם שחר.
חוויית הפיצוץ של הלילה, מזכירה לי  את המ"פ שהחלפתי, זה שסיפר לי על "האקלים המיוחד" בגזרה.
אני מצליח להפנים שגם חיי אדם כאן תלויים על בלימה ב"אקלים" הזה. שיקול דעת נכון יכול לחרוץ כאן גורלות וחיים שלמים.
ליאור מוסר לי כי ממש לפנות בוקר, הוא מבחין מהמארב ש"פרוס בשטח", על אדמה רטובה שהשקתה את הפרדס ואת המארב, בדמויות מתקרבות. הוא מחליט לנצור אש, עד שלא יזהה בוודאות את הדמויות וכוונתם. שתי הדמויות מתקדמות, והוא עוקב אחריהן בסבלנות.  בסופו של דבר מקבל החלטה, שלא לפתוח באש.
הדמויות היו אב מבוגר ובן צעיר, שהגיעו מהכפר הסמוך להעמסת ארגזי פרי לתוך טנדר משא שהושאר בפרדס משך הלילה, עוד טרם הפיצוץ.
אני מקשיב לליאור בסבלנות רבה מלא הערכה על שיקול הדעת שלו.
הפעם לא הייתי מוחלט בתפיסת העולם שלי לגבי, "האקלים המיוחד" בגזרה הזאת. אבל לפחות במאזן האישי שלי, בין שיקול קר ולוחמני, ניצח ערך שימור החיים.
בפרדס עם אור ראשון ממזרח, סיור הבוקר המוקדם חושף אותי לאגלי הטל השוטפים את העלים, אבל גם למראות קשים. קשים מנשוא. חלקי גופות מרותשות פוזרו כאן לכל עבר. מראות מייסרים של חלקי אדם, כאלה שהיה טוב לאו היו נחסכים ממני.
עכשיו תצריף אירוע הלילה הקודם, יוצרים אצלי לתמונה מלאה.
שאריות האדם הפזורות לכל עבר, מתגבשות אצלי לתובנה ברורה. זאת הייתה תאונה, תאונת עבודה בהכנת המטענים שהיו אמורים לפזר אותנו, באותו אופן בפרדס הזה, לוא רק המחבלים הפזורים כאן היו מצליחים במשימתם.
אט אט מחלחלת ושוקעת במוחי ההבנה, כי צוות הסיור שלי פשוט ניצל.
ידי הרטובה מזיעה, שולפת מכיס שמאל של החולצה הלחה את רשימת ה"ציוות הקרבי" של אמש.
אני מתחלחל, מתחלחל מהמחשבה, שאני מכיר היטב את כל אחד ואחד מאנשי הצוות של הסיור שלי. המחשבה על האפשרות שהם היו נעלמים מחיי אינה נותנת לי מנוח.
עכשיו זה הזמן "לתפוס פינה", עם עצמי לבד. רק אחרי דקות ארוכות אני מתפנה לעדכן ברשת החטיבתית את המח"ט. עכשיו, ורק עכשיו, אני יכול להכריז ברשת הקשר באמת, על תום האירוע, ונותן את האות "להתקפל".

חם וקר

יום שבת, "שמור את יום השבת וקדושתו" אינו מתקיים פה.
לא אצלנו וגם לא אצל השיעים סביבנו.
לאחר ישיבת עדכון בחטיבה המרחבית, אני מנצל את ההזדמנות לצלצל הביתה.
לא יצרתי קשר עם ההורים שלי מהרגע שהגעתי לכאן.
כדי לשוחח בקו אזרחי צריך לעבור כאן מסכת שלמה של תחינות ובקשות בחדר המבצעים.  הורו לי רק שיחה קצרה.
שיחה קצרה מאוד שכן מאחורי נוצר תור גדול של ממתינים.
בתום שיחה קצרה מאוד עם אבא שלי, זאת שיחה אנמית, ללא השארת שום נופך אישי. מתוך דאגה  אני נשאל על ידו האם קר אצלנו? תשובתי המיידית והקצרה הייתה "קר וחם".
תשובה הלקוחה מעולם הדימויים המשפחתי אצלנו בבית, שימוש בקוד השגור ביני לבין אבי, בהחלט הספיקה להעביר לו את מסר.
אבי החריש, שקט מתמשך על הקו, פסק זמן ממושך, בסופו רק הוסיף, "שמור על עצמך", וכאן נותקה השיחה.
אין בי את הזמן לעבד ולנתח את החוויות והמשקעים של הימים האחרונים.

אתמול לא רחוק מהמקום הזה, הופעל מטען נפץ על רכב בו נסעו צוות של כתב וצלם מהטלוויזיה הישראלית.
הפצועים פזורים לצד הכביש. עד שהגענו למקום עם החובש הפלוגתי, כבר היה ברור לצערי, כי אנחנו מאבדים את אחד הפצועים.
אני מביט בפנים של הפצוע, רואה את הצינור שהוכנס בצוואר, החובש ממשיך וממשיך, לבצע בו עיסוי לב. החובש מרים בזווית את ראשו לכיווני, מביט בי, מתפלא שאיני מבין, למרות שמבטו אומר הכל.
אומר בקול שקט וכמעט מתנצל, "אני לא חושב שיש עוד מה לעשות".
עכשיו מתבררים לי הפרטים האישיים.  הכל כך אישיים שמעבירים אותי מהאנונימיות לקריעת לב מוחלטת, בו אני נזרק לעולם שונה לחלוטין מהקונטקסט של הכביש  הארור הזה.
מחשבות אחרות, שאינן מרפות ממני.
חושב על אשתו בבית, שאינה יודעת דבר וחצי דבר על הקורה כאן על הכביש בצור.
המחשבה הנוראית, שהיא אינה יודעת ואני כאן יודע הכל. היא בבית בשגרת הערב המוקדם, אולי עם הילדים בדרך חזרה מהגן, ואני מתפלץ. איך הולכות להראות השעות הקרובות של המשפחה הגרה על מורדות הכרמל.
האמבולנס יצא ללא צפירה דרומה.
מח"ט הגזרה מגיע עם אדם מבוגר, לבוש מוקפד בבגדים אזרחיים.
הגששים מתחילים ללכת ולחפש עקבות בשדה ליד הכביש. העקבות מוליכות  מזרחה אל הכפר על הגבעה.
מוסרים לי שזה אורי לוברני, אומרים לי שהוא מבין. הוא ביחסים טובים עם השיעים בלבנון.
טוב לדעת שהוא מצטרף לכח הסורק, בתוקף היחסים הטובים שלו.
כדי להרחיב את החיפושים, ולצורך עצירת חשודים בפיצוץ, מבקשים ממני לבצע עצירת כל כלי הרכב על הכביש.
אני טס במהירות לגשר הליטני הרועש שלנו, בתוקף התפקיד והפקודה, מצפון לו, אני חוסם ועוצר בסימוני ידיים את כולם. שיירה ארוכה מאוד של רכבים עומדת.
בתור האין סופי שמשתרך, ניצבת גם משאית גדולה וארוכה של יוניפיל, אלה כוחות הפיקוח והשיטור של האו"ם.
"המקומיים" ישובים בכלי הרכב שלהם, בהמתנה, שכרגע אינה מוגבלת בזמן.
דקות ארוכות חולפות, הנשק על הגוף דרוך ב"הצלב".
לפתע, משאית יוניפיל יוצאת משורת המכוניות העומדת, ומגיעה עד פאתי הגשר.
מעולם לא ניתנו לנו הנחיות כיצד יש לנהוג עם יוניפיל, לא בכתב ולא בע"פ.
בלבנון כמו בלבנון, הגיון נקודתי וכושר אילתור, זה שם המשחק.
משאית ענקית מאיימת לעבור את הגשר. אני מ"פ הגזרה, בגופי עומד מולה, לא מאפשר לה לעבור.
מצליח למשוך עוד דקות ארוכות של חסימה.
כאן מסתבר לי, שחוץ מהנהג והחייל שלידו, למשאית הזאת יש גם חלק אחורי סגור מכוסה בברזנט.
תוך רגע אחד, עם השמע פקודה סמכותית בצרפתית, בתוספת שריקה צורמת, מתרומם לפתע הברזנט, עשרות חיילים "מדוגמים" למשעי, במדים ונשק קופצים ומסתדרים בשורות משני צידי המשאית, כמו על פי תירגולת ידועה.
מפקדם בלונדיני בגובה של כמעט שנים וחצי מטר ניצב מולי.
מהר מאוד אני מבין שאלה חיילים צרפתיים, חדורי משמעת ואולי גם חדורי משימה.
הענק הבלונדיני הצרפתי, מבהיר לי בנחרצות את עמדתו, ומבלי לדעת מילה וחצי מילה בצרפתית, אני מבין מיד.
אני בסיטואציה מביכה של  "מעטים מול רבים". לא בדיוק יודע מה הם גבולות השליטה שלי בסיטואציה עליה נקלעתי.
מתוך מודעות, ברורה לי מאוד הסיטואציה. ברגע שה"מדוגמים" האלה יקבלו פקודה, הם פורצים עם משאית או בלי המשאית, עוברים את הגשר וגם אותי.
למדתי שכאן בלבנון, אין חובה לדעת שפות. תנועות גוף ותנועות ידיים, אומרות הכל.
בלהט המציאות והנסיבות, נחישות המ"פ מתפוגגת לאיטה, אבל צריכה להשאיר אצל אלה ממולך, נופך גדול של מכובדת.
אחרי הכל אנחנו פה השליטים. נכון או לא נכון, חייבים לתחזק ולשמור על כבוד האירוע.
מתרחק מהמשאית הצרפתית, עכשיו אני הולך הצידה, ועושה עצמי משוחח במכשיר הקשר. מבין שממש בעוד דקה, כל האירוע הזה ירשם כתרחיש של תקרית בין לאומית.
עכשיו אני מרגיש נטל כבד על כתפי, נציג צה"ל כולו.
צועד בבטחה חזרה על הגשר.  אני מודיע לבלונדיני, שבזה הרגע ממש, התקבל אישור, למעבר המשאית על הגשר.
נרשמה עוד הצלחה, או אולי הפגנת כח קטנה בלבנון.

"פוטו אופורטיוניטי" / מחוץ לתחום

לוחיות רישוי לבנוניות על רכבי מרצדס בגוונים מאביקים מקשים לזהות את צבעם המקורי, חונים בפיזור אקראי ברחבת המבואה הראשית.
שני בסיסים אחד מול השני ממוקמים על הכביש ממזרח לעיר צור האחד בסיס החטיבה המרחבית ממערב לכביש הראשי והשני ממזרח תעלומה.
כל כישורי בעניין הפעלת סמכות, דרגות וכושר אלתור, אינם פועלים כאן, אינם מספקים את סקרנותי. "מחוץ לתחום" רשום על השלט בחוץ.  אין לי מושג מהמתרחש כאן מאחורי הגדרות החסומות.
מזג האויר משתנה, צינת הבוקר מחייבת כבר לבוש חם, תחילת נובמבר ואנחנו כאן כבר סופרים כבר חודש ימים.
הגזרה מתחממת, הצטברות הפיגועים נגדנו הופכים לתדירים יותר ויותר. אני מקפיד על תוספת מיגון ראוי בפלוגה, נכנס לתהליך של "שבירת שיגרה" במיוחד של הסיורים. במילים אחרות, משנה כל יום וכל שעה את לוחות הזמנים שנקבעים לפעיליות השונות.
אני משנה את זמני היציאה ל"טווסים" ול"תרנגולים". כך שלא יתאפשר  ל"מקומיים" הצופים עלינו מגגות הכפר הצמוד מלמעלה, לתכנן את פעילותם נגדנו, את זמני שיגרת הסיורים. הכל בניסיון לשבש את  תכניות הכנת מארבים ומטענים נגדנו. מתחיל להיות מאוד ברור לי, שכל יציאה שלנו מתחומי הפלוגה מתוצפתת היטב, נרשמת והופכת למטרה. "מטווח ברווזים" של חורשי רעתנו.
כל המתח הזה מביא אותי לנקיטת זהירות יתר, כדי שלא להמר על חיי אדם. החלטה נוספת שלי, מביאה לצעד מאוד לא פופולרי אצל החיילים, צמצום סדר היציאות הביתה של כולנו, עד כדי עצירה מוחלטת וביטול חופשות. הכל כדי שלא לקחת סיכונים מיותרים ביציאה החוצה מהמאחזים המאובטחים. מעכשיו אנחנו יותר ויותר עסוקים בלהגן ולשמור רק על ביטחוננו אנו. מסתבר שמונחים צבאיים שחוקים, יכולים במציאות החדשה שנוצרה, לקבל גוון סרקסטי, פרשנות אחרת ומעודכנת להוראות הכתובות בצבא בנושא  "שימור הכח ויכולותיו".
פיצוץ אדיר מזניק אותי ממיטת השדה בשעות הבוקר המוקדמות , בדרך החוצה אני שולף את הנהג התורן וממהר לזחל"ם. לחות הלילה הפכה את המושבים לספוגי מים, מיכה הנהג התורן מתעקש להעביר פלנלית על המושב ליבוש, אני מכריח אותו לשבת על הרטוב ולהניע.
זחל"ם הסיור הפלוגתי נע על זחליו ונוהם בכבדות. ותיק הקרבות הזה, לא ידע מהירויות כאלה מימיו.
אני צועק למיכה מעמדת המקלע, ללחוץ גז לכיוון הפיטריה השחורה שמיתמרת בהמשך הדרך דרומה. תוך כדי דהירה אני אוחז במה"ד וקורא בקשר לחמ"ל החטיבתי. מוזר, אין שם כל מענה, מנסה שוב ושוב, כנראה שהבנות בחמ"ל נרדמו.
ככל שאנחנו קרבים לאבוקה הענקית אני מתחיל להבין שמשהו רע, מאוד רע קורה כאן.
עכשיו ברור לי מדוע אין מענה בקשר, ברור גם שאף אחד כאן לא נרדם, אנטנת הקשר הענקית קרסה, ושני המבנים בחצר הגדולה נעלמו, קרסו לתוך עצמם, בור ענק נפער במגרש החניה של המרצדסים. עשן מיתמר מתוכו.
שלט הכניסה "מחוץ לתחום" הופך להיות פחות רלוונטי עכשיו.
אין שלט, אין שער, אין ש.ג. הפעם קל מאוד להיכנס. עכשיו זה מחנה ללא גדרות.
אני לא רואה תנועה של חיילים במחנה. המקום ריק. לצד הבור הגדול שנוצר במרכז, עומד לו לבד מח"ט הגזרה, ראשו שמוט. מביט פנימה לעומק הבור שנוצר.
כמו אחרי כל פיצוץ גדול, משתרר כאן שקט אימתני בתוך כל העשן הזה.
אני, נהג הזחל"ם והמח"ט עכשיו היחידים כאן.
מה שהיה עד הבוקר מחנה. זה בסיס שב"כ ומשמר הגבול, שני המבנים הממוקמים בזווית זה לצד זה הפכו לגל הריסות אחד.
איני מורגל למצבים שכאלה. חוסר אונים מול החורבן שמתגלה מול העיניים.
לא יודע מהיכן להתחיל בכלל. מאיזה צד להתחיל לבדוק, לסרוק ולפנות את אלה שנמצאים בתוך הריסות הבלוקים והבטון.
אני מסובב את הזחל"ם ופותח את הדלת האחורית כדי שאוכל להכינו לקליטת נפגעים. בשקט המחריד ששורר כאן עכשיו, לא נשמעים קולות המבקשים עזרה, הכל דומם.
צועק ושואל בצווחות, מי כאן צריך עזרה ונענה בשקט מחריד.
מתחיל לדשדש ולחפש בהריסות של בנין משמר הגבול הקרוב אלי מימין ורואה מבעד להריסות הבטון, חיילים צפונים בשקי שינה מאובקים.
מנסה לדובב אותם ולפתוח בשיחה, מושך ושולף אותם בשולי שק השינה החוצה מתוך הבלוקים הפזורים לכיוון הזחל"ם.
אחד ועוד אחד ועוד אחד, לתדהמתי הרבה הם אינם מגיבים.
ממשיך לצידו השני של אותו בנין בתקוה לגלות שם חיים. המראות הם אחידים.
חיילים בתוך שקי שינה. דקות ארוכות עוברות ואין ניצולים.
המחשבות על המשפחות שמחכות לשובם, אינם נותנים לי מנוח.
אף אחד מחוץ למקום הזה, לא יודע מה קורה פה, לא הצבא הגדול שלנו ולא המשפחות בארץ.
תוך כדי פינוי ההריסות, ממולי מגיחה דמות גבוהה בג'ינס וחולצה לבנה, "מקומי" בצבע עור שחום.
צוות הפינוי שלנו גדל. זה האדם הרביעי שנוסף אלינו לצוות החילוץ המדולדל שלנו בין ההריסות. במקום שהיה "מחוץ לתחום" עבורי, עכשיו גם יש ערבי.
בלהט האירועים אני אפילו לא חושד בו, כל כולי מרוכז רק ברצון לגלות חיילים חיים.
מוסא האזרח "המקומי" מספר לי באנגלית מהולה בערבית והרבה תנועות ידיים, שהוא שמע את הפיצוץ והגיע לעזור.
הוא קבלן מנופים מצור, ביוזמתו הוא מביא את המנופים שלו, מהעיר להגיע ולעזור לנו בחילוץ.
עולם מטורף, ערבי מצור מחלץ חיילים ישראלים, בפיגוע תופת חבלני.
בשטח פזורים לכל עבר מפות קוד סודיות, שרוולי "קוד גזית" ומכשירי קשר מכל הסוגים.
הרעש היחיד עכשיו, אלה מנועי המנופים שמגיעים מצור הישר למרכז הבסיס המסווג. יותר נכון, למה שנשאר ממנו.
בכאוס שנוצר אני מתחיל תוך כדי הליכה, לאסוף את החומר הסודי שפוזר בפיצוץ בין ההריסות, כדי שלא יפול בידי המחלצים ה"מקומיים".
המנוף הראשון הגיע, מתחיל להרים בטונדה כבדה ואז לפתע משתתק.
קבלן המנופים אומר לי שחסר למנוף שמן. אחרי דקות מספר, חוזר מוסא עם פח השמן בידו. שמן הידראולי שמצא. המנוף חזר לעבודה.
אני איני מזהה ניצולים בהריסות, עוצמת הפיצוץ יצרה פגיעות הדף קשות.
חיילים נותרו שלמים, עם פגיעות פנימיות, ללא רוח חיים.
כח החילוץ שלנו גדל.

מורכב עכשיו, ממנוף ישן ומקרטע מהעיר צור, מפעיל המקומי ערבי, אנחנו והזחל"ם. כולנו פועלים כבר דקות ארוכות, ארוכות מאוד לבד.
אין כח חילוץ מסודר, אין יחידת חילוץ צה"לית. אט אט מגיעים חיילים בודדים, המחנה הסמוך לעזרתנו.
כל אחד פועל לפי הבנתו ושיקול דעתו הטוב בניסיון לאתר חיים. אין הנחיות, אין פיקוד מרכזי.
עודנו מזיזים ומפנים הריסות הבלוקים והבטון בידיים ממבנה משמר הגבול, אני שומע מאחורי צעקות באנגלית מכיוון מבנה הסמוך של השב"כ.
כמו צילום מתוך סצנה בסרט המבויים היטב, ולגמרי מחוץ לקונטקסט. בתוך כל הפניקה המאובקת תוך חיפוש בשאריות הבטון. מופיעה צעירה בלונדינית, בשיער אסוף, לבושה במדי חקי בהירים מגוהצים, ומאותרת בסמלים כחולים של האו"ם.
היא בעקשנות חדורת משימה מכוונת אותנו להריסות מבנה השב"כ.
במוטיבציה רבה, מנסה לכוון אותנו, ולומר לנו ששומעת צעקות בערבית ממרתף הבניין הסמוך שכרס.
המח"ט שעוזר בחילוץ לידי, מתעלם ממנה ברגע הראשון, אחר כך מסביר לנציגת האו"ם, שאנחנו כרגע מאוד עסוקים בחילוץ חיילנו בבניין משמר הגבול. היא אינה מרפה, ממשיכה באנגלית רהוטה בעקשנות רבה לשכנע אותנו לעזוב הכל ולחלץ "מקומיים" ממרתפי השב"כ. אנחנו ממשיכים בחילוץ שלנו. היא "לוקחת פיקוד" עומדת ומחלקת הוראות. אבל, היא בשלה ואנחנו בשלנו. ממשיכים כאן בחיפושים.
בשל המתח הרב ולחץ הפעילות, לא ניתן לעמוד את זמנים באירוע שכזה.
אבל אחרי זמן רב, רב מידי בשטח ההריסות, נשמע לפתע באוויר רעש מרעים של מסוק הקרב אלינו. מסוק יסעור צהלי מופיע מעל השטח. לא ברור לי מה הוא עושה כאן ומה הרכב הכח ביסעור.
בתקופה שהתקשורת הטלפונית לארץ הייתה לקויה, ומכשירי טלפון סלולרי לא היו כלל בשימוש. צלם שצילם ממרומי המסוק, לסיקור האירוע, סיפק הוכחה.
תיעוד מצולם ממרומי המסוק בין ההריסות הראה אותי, חולף על הקרקע.
זאת הייתה דרישת שלום חיה אמיתית, שעזרה להרגעת הרוחות בבית.
לפעמים, צילום אקראי יכול לספק "פוטו אופורטיוניטי" לצורך נחמה.
בערבו של יום ארוך, דווח בחדשות, כי מניין ההרוגים הוא 59.
בפיצוץ של מחבל מתאבד שחדר ברכב לבסיס צה"ל סמוך לעיר צור.
בדיווח הלקוני, נמסרה גם הודעה מרעישה, שאותי לא הפתיעה כלל.
בהודעה נאמר בזו הלשון, "היה זה הפיגוע המשמעותי הראשון שביצע ארגון שיעי נגד כוחות צה"ל בלבנון".
אכן, עוד ציון דרך חשוב בחיינו, "פיגוע המשמעותי הראשון".
גם הפעם, אין כל סיבה לחגיגה.

הכותב הוא אדריכל, בעל משרד אדריכלים, שפעיל כארבעים שנה וסגן אלוף במילואים, מג"ד יחמ"מ.
שרת בפלס"ר 14 בסיני במלחמת ההתשה. במלחמת יום כיפור 1973, התארגן עם קצינים נוספים, וללא צו קריאה, עלה עם שני זחל"מים שארגן ביוזמה אישית, ממרכז הארץ לרמת הגולן, שם הצטרף לכוחות בפריצה למובלעת הסורית. לקראת תום הקרבות, הכח איבטח תותחים ארוכי טווח שחדרו לסוריה, והפגיזו את דמשק לצורך סיום המלחמה.
אחרי תקופת לימודי ארכיטקטורה באריזונה, חזר לארץ ושרת תקופות ממושכות במילואים:
בשנת 82', במלחמת שלום הגליל, השתתף עם פלוגת הסיור בלחימה בגזרה המזרחית מול הכוחות הסורים, עד "משולש טובלנו", סולטן יעקב.
בשנת 83', במסגרת שירות מילואים בלבנון, פיקד כמפקד פלוגה על גזרת צור עד הליטני.
במשך שנים רבות, במסגרת התנדבות במילואים פיקד כמג"ד על כח יחמ"מ בגזרות סוריה ולבנון.