יוקר המחיה יוצא מפרופורציות והמשכורות לא מדביקות את הקצב. מועדוני הצרכנות מנסים לדאוג שנוכל לפחות לרכוש איתן יותר. עד כמה אנחנו מודעים בכלל לכוח הקנייה שיש לנו יחד? ולמה תזת "בתי הקפה המלאים" היא לא יותר מאשליה מנותקת?
האם אנחנו פראיירים? כנראה. וזה רק אחד ההסברים ליוקר המחיה בישראל, עם פערים אדירים במוצרים זהים ביננו לבין ארה"ב ומערב אירופה – המילקי כמשל. ועדיין, בעידן של פוסט המחאה החברתית, נראה שהמודעות הצרכנית שלנו גוברת ונמצאת במגמת עלייה. אחד הכלים לשיפור כוח הקנייה – ליכולת להעלות מצד אחד את השכר ומצד שני את מה שאפשר לעשות איתו – אלו האיגודים המקצועיים ומועדוני הצרכנות.
מועדון הצרכנות הוט, שחוגג בימים אלה יום הולדת 25, הוקם על ידי הסתדרות ההנדסאים והטכנאים כהשלמה לפעילות של האיגוד המקצועי. לימים הצטרפו אליו גם המהנדסים והעובדים הטכנולוגיים. כיום מונה המועדון יותר מ-300 אלף עמיתים מחזיקי כרטיסי אשראי (ללא עלות או דמי חברות). יחד הם מייצרים פעילות כלכלית בהיקף של יותר ממיליארד שקלים בחודש, יותר מ-14 מיליארד בשנה. הם נהנים מהסכמים עם למעלה מ-13 אלף ספקים ונותני שירותים כמעט בכל תחום – מזון, חשמל, טקסטיל, רכב, דלק, ביטוחים, חופשות ועוד – עם הוזלה שנתית בסדר גודל של 5,000 שקלים למשפחה כנגד הקניות השוטפות.
אירחנו בפודקאסט את צביקה וילנאי, מנכ"ל מועדון הצרכנות הוט, ואל תתבלבלו עם מועדון לקוחות: בשונה מהאחרון, שמזוהה בדרך כלל עם קמעונאי ספציפי או חברה מסחרית ונועד להגדיל עבורם את שורת הרווח, צביקה מבהיר כי מועדון צרכנות מכוון ל"שורת הרווחה". להשארת הכספים בכיסי העובדים. להתאגדות לשם ניהול משא ומתן כקבוצה, מעמדת כוח שלעולם לא תהיה לצרכן הבודד. (ובינינו, מי יכול או רוצה להיכנס לסופר ולהתמקח?)
רבים לא מודעים ליכולת שלהם להצטרף בקלות למועדון צרכנות שכזה ולהוזיל דרמטית את ההוצאה המשפחתית. שווה מאוד לבדוק. יש מועדון למורים, לשוטרים, כמובן "חבר" לכוחות הביטחון ועוד.
עוקץ צרכני בחסות הקורונה
צביקה שיתף אותנו מניסיונו על השוק הצרכני והצרכן הישראלי. הוא סיפר למשל על תקופת הקורונה, שבה היינו נתונים לחלוטין לחסדי ספקי האונליין המקומיים, מה שהוביל גם לעוולות ולתופעות פסולות. למשל, לקוחות שהזמינו מוצר באופן מקוון, רק כדי לקבל שיחת טלפון מהספק שהוא "אזל מהמלאי אבל יש לי הצעה אחרת שלא תוכל לסרב לה" – כשלמעשה, מלכתחילה לא היה מוצר כזה במלאי, ודאי לא במחיר שננקב. מלכודות צרכניות מהסוג הזה העסיקו רבות את המועדון באותה תקופה, כולל סיוע משפטי לעמיתים.
ניתחנו עם צביקה כיצד הגענו ליוקר מחיה שכזה – החל בנסיבות האובייקטיביות, כמו שינוע אווירי וימי הכרחי ל"מדינת אי"; דרך רגולציה שלא הייתה מספיק אפקטיבית ואפשרה למונופולים ולקרטלים לצמוח ולחסום תחרות, למשל דרך ייבוא מקביל; ועד לכשרות, שיכולה אולי להצדיק התייקרות מסוימת, אבל בטח לא של 200%. וכל זה על רקע דו"חות כספיים של רווחי שיא לחברות.
צביקה פוסל את תזת "בתי הקפה המלאים" – לטענתו, מדובר באשליה של אנשים מסביבה סוציואקונומית ומרקע מסוים, שלא מבינים מה קורה במרחק של דקות נסיעה. זה נובע גם מהוויתור על חלום הדירה בצל מחירי הנדל"ן הבלתי שפויים, שמביאים אנשים "לפחות ליהנות מהחיים". סל הצריכה הולך ומתייקר, הוא אומר, מבלי שהמשכורות מדביקות את הקצב. בינתיים, העולם הצרכני המודרני מציב לנו פיתויים ודורש מאיתנו רמת חיים מסוימת, והפער הזה רק הולך וגדל. רוב הציבור הישראלי לא מסוגל לעמוד ב"מצב סטרס" – הוצאה חד פעמית פתאומית של עשרת אלפים שקל – מבלי להזדקק להלוואה. במצב חירום ביטחוני משמעותי או אסון טבע כמו רעידת אדמה, ייתכן שנמצא את עצמנו מול שוקת שבורה.
ניסינו להבין עם צביקה מה עוד אפשר לעשות כמדינה וכחברה. והאם יש ממש בהפניית הזרקור לעבר ועדי העובדים כמחסום, או שמדובר בפופוליזם. הוא הציג את הפנטזיה שלו: שכלול ושכפול של המודל הצרכני שהוא מייצג, כמודל לכלכלה שיתופית טובה וצודקת יותר שתשפר את מצב החברה. "זה נשמע גדול, יומרני, אבל אני מקווה שנצליח לתרום לזה אפילו בקצת".
אנו מזמינים אתכם להאזין לפרק ה-46 של הפודקאסט 'זמן לחשוב' של גופמן קריאייטיב.
בכל פרק נשוחח עם אנשים מעוררי השראה, מעולמות תוכן מגוונים, על הפרספקטיבה האישית שלהם. על השראה ומציאות.
פודקאסטים נוספים שיכולים לעניין אותך:
"זמן לחשוב" עם יעל נבט וישראל גופמן: ועכשיו ילדים והורים – נראה כמה חינוך פיננסי הוא פשוט
"זמן לחשוב" עם היזמת מיכל בלאט בן דוד: על דילמות והחלטות בדרך לאקזיט
'זמן לחשוב' עם רז הייפרמן וישראל גופמן: "טכנולוגיה היא רק קומת הבסיס"
